פסק-דין בתיק ע"א 1009/05

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (כבוד השופטת ריבי צוק) מיום 21.11.04, בת"א 5269/01, אשר קיבל תביעת נזיקין שהגיש המשיב וחייב את המערערות בתשלום פיצוי בסך 89,672 ש"ח.

• 1.         רקע

(א)    ביום 7.1.93 במהלך עבודתו אצל המערערת  (להלן: "המערערת"), נפגע המשיב בעמוד השדרה בעת שדחף מערבל, ונגרמה לו נכות אורטופדית בשיעור של 12.5% (להלן: "התאונה").

(ב)    ביום 16.5.00 הגיש המשיב תביעה נגד המערערת- מעבידתו, ונגד המערערת 2- מבטחתה, בגין הנזק שנגרם לו בעטיה של התאונה.

(ג)      הצדדים אינם חלוקים על קרות האירוע כמו גם על הנכות האורטופדית שנגרמה למשיב כתוצאה ממנה. המחלוקת נסבה על אחריות  המערערות ועל התיישנות התביעה.

(ד)    לטענת המערערות חלפו למעלה משבע שנים מיום התאונה ועד להגשת התביעה ולכן התיישנה התובענה. לטענת המשיב, החל מרוץ ההתיישנות במועד מאוחר למועד קרות התאונה שכן על רקע כאבי גב קודמים מהם סבל, הוא לא עמד במועד התאונה על הקשר הסיבתי בינה ובין הנזק שנגרם לו.

2.       פסק דינו של בית משפט קמא

(א)    בפתח פסק דינו ציין בית המשפט כי טענת ההתיישנות נדונה ונדחתה בשתי החלטות קודמות של מותבים אחרים בבית משפט השלום. על ההחלטה הראשונה בבש"א 2251/00 מיום 11.7.00 הוגש ערעור, ובית המשפט המחוזי קבע כי התובענה התיישנה. ברע"א 262/01 בוטל פסק הדין ובית המשפט העליון הורה על החזרת הדיון לבית משפט השלום תוך הנחייה שייקבע, על פי הראיות שתוצגנה "האם אין בהן כדי לקבוע ממצא רלוונטי המבסס ידיעה של המבקש (המשיב) ברמה של "קצה חוט", הקושר מבחינה מדעית רפואית בין המעשה או המחדל של המזיק לבין הנזק המאוחר". בעקבות החלטה זו ניתנה החלטה שנייה ביום 20.9.01, שגם במסגרתה דחה בית המשפט את טענת ההתיישנות. בדיון שהתקיים בבקשת רשות ערעור על החלטה זו הסכימו הצדדים כי הקביעות העובדתיות שנקבעו בהחלטה הראשונה והשנייה בבש"א 2251/00 תתבטלנה, וטענת ההתיישנות תוכרע בתום שמיעת הראיות, על פי מכלול הראיות שתוצגנה.

(ב)    בית המשפט סקר את העובדות, כפי שהתבררו מן הראיות שהובאו לפניו. המשיב פנה לראשונה לרופא המשפחה כשלושה חודשים לאחר מועד התאונה ביום 7.4.93. באותה תקופה נצפו בבדיקות CT בלטי דיסק עליהן התבססו חוות דעת רפואיות שקשרו בין פגיעתו של המשיב לתאונה. המשיב אושפז, היה במעקב של המחלקה האורטופדית בבית החולים "אסף הרופא", קיבל טיפולים שונים ובספטמבר 93' נותח בגבו. בסיכומי המחלה מבית החולים מוזכרת לראשונה התאונה במסמך מיום 10.10.93.

(ג)      המשיב פנה למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") כדי שיכיר בתאונה כתאונת עבודה ותביעתו נדחתה. הוא ערער על קביעת המל"ל לבית הדין לעבודה, וזה מינה את ד"ר אנגל כמומחה מטעמו. בעקבות חוות דעתו של ד"ר אנגל, שהכירה בקשר הסיבתי שבין פגיעתו של המשיב לתאונה, הודיע המל"ל ביום 8.3.98 כי הוא מכיר בתביעת המשיב כבתאונת עבודה.

(ד)    בית המשפט סקר גם את הלכות בית המשפט העליון בע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב, פ"ד נב(1) 857 (1998) (להלן: "פסק דין המאירי הראשון") ובע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב, פ"ד נד(2) 535 (2000) הקובעות כי הידיעה על הקשר הסיבתי שבין הנזק לתאונה היא חלק מעילת התביעה, ויש להבחין בין גילוי מאוחר של קשר סיבתי זה, ובין גילוי מאוחר של הנזק. לעניין גילוי מאוחר של הקשר הסיבתי חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958 (להלן: "חו1ק ההתיישנות"), ואין תחולה לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. גילוי הזיקה הסיבתית מתבטא בגילוי רפואי- מדעי של הקשר בין הנזק הגופני לבין המעשה או המחדל, וסבירות הגילוי נבחנת על פי המידע שהצטבר בידי התובע (בפועל או בכוח), גודל הנזק, סיכויי מניעתו וסיכויי ההצלחה של תביעה פוטנציאלית. את הדיבור "נודעו לתובע" יש לפרש כידיעה שאינה משוללת היגיון פנימי ושיש לה אחיזה מינימלית במציאות.

(ה)    אשר לנסיבות המקרה שלפניו, קבע בית המשפט שהוא נותן אמון בגרסת המשיב כי לא היה מודע בפועל לקשר הסיבתי שבין התאונה לבין הנכות שנגרמה לו עד למועד חוות דעתו של ד"ר עמיהוד, ב- 26.12.93. המשיב פנה אליו לאחר שתביעתו נדחתה על ידי המל"ל. פגיעתו הקונסטיטוציונלית של המשיב בעמוד השדרה, אשר גרמה לכך שהמשיב היה סובל מעת לעת מהתקפים של כאבי גב טרם התאונה, עימם למד להתמודד, מסבירה את העובדה שהמשיב לא פנה לטיפול רפואי במשך שלושה חודשים ממועד התאונה. עובדה זו תומכת בעדותו שייחס את כאביו לליקוי הקודם שבגבו. החשד שהתעורר אצל המשיב בסוף מרץ 93' שבעקבותיו נקט בהליך במל"ל אינו מביא לתחילת מניין ההתיישנות שכן בשלב זה נעדר אותו חשד כל ביסוס בחוות דעת של איש מקצוע מתחום הרפואה, כדרישת הפסיקה.

(ו)      בית המשפט קבע כי המשיב הוכיח את אחריות המערערת לתאונה, ודחה את הטענות בדבר אשם תורם. בהתאם לכך פסק בית משפט קמא פיצוי לזכות המערער.

3.       טיעוני המערערות

ואלו טיעוני המערערות:

(א)    שגה בית המשפט בדחותו את טענת ההתיישנות תוך מתן נפקות למועד קבלת חוות דעתו של ד"ר עמיהוד. המשיב ידע על הנזק שנגרם לו כבר במועד התאונה, ולכל המאוחר ביום 31.3.93. כפי שעולה מטופס 250 המופנה לקופת חולים. העובדה שהמשיב סבל מכאבי גב גם עובר לתאונה אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה, שכן המשיב ידע לאבחן ביניהם ובין הפגיעה שאירעה לו בתאונה, ולאורך כל טיפוליו הרפואיים ציין את התאונה כגורם לכאביו. מכל מקום, שיוך כאבי הגב לתאונה אינו בגדר "עובדה המהווה את עילת התביעה", אלא אי ידיעת זכות הצומחת ממערכת עובדות נתונה, שאינה גורמת לדחיית מרוץ ההתיישנות על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

(ב)    נטל ההוכחה הוטל על המשיב, ועל כן לא היתה מוטלת על המערערות החובה לסתור את טענותיו באשר לעצם קרות התאונה ונסיבותיה. המשיב לא הוכיח את משקל המערבל אותו דחף, ואף לא זימן לעדות את אראל שהיה עד לתאונה, ויש לזקוף זאת לחובתו. לכן, היה על בית המשפט לקבוע כי למערערות אין אחריות לתאונה, או לחלופין להטיל על המשיב אשם תורם.

(ג)      לא היה מקום לפסוק למשיב פיצוי בגין כאב וסבל בסכום של 100,000 ש"ח. בהתחשב בשיעור נכותו הרפואית ובימי אשפוזו של המשיב. סכום כזה עולה על כפל הפיצוי על פי הפלת"ד.

(ד)    המשיב לא הוכיח בראיות את שכרו לאחר התאונה ובמקום שבו עסקינן בנזק מיוחד, לא היה מקום לפסוק לא פיצוי בגין הפסד שכר בעבר. לא היה אף מקום לפסוק לו פיצוי בגין הפסד שכר לעתיד, שכן המשיב עובד בשתי משרות, ומתפקד באופן מלא.